עזבון המנוח נמר נאדיה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל -משרד הבטחון

החלטה

מבוא ורקע כללי בתמצית

1.לפני בקשת הנתבעת לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להוצאותיה.

2.התובעים הגישו תובענה בגין נזקי גוף כנגד הנתבעת.

כנטען בכתב התביעה ביום 8.11.06 נורה המנוח נמר נאדיה ז"ל, יליד 15.7.1990 מירי של צלף או חייל צה"ל.

נטען כי המנוח עמד בסמוך למגרש כדורגל שכונתי והצלף בחר לירות בו ממרחק של כ- 350 מ' , למרות שהיה בן 16 ולא היווה איום לחיילים.

3.הנתבעת בכתב הגנתה טענה בין היתר כי החל מחודש ספטמבר 2000 היתה נתונה מדינת ישראל למתקפה רצחנית ובלתי פוסקת של פיגועי טרור, סכסוך מזויין והתרחשו בחבלי יהודה ושומרון וחבל עזה אירועי לחימה של ממש. לטענת הנתבעת האירוע נשוא כתב התביעה אירע במהלכם של אירועי ופעולות לחימה.

עוד צויין בכתב ההגנה כי ביום האירוע הנטען, היה צה"ל בעיצומו של מבצע צבאי נרחב בעיר רמאללה שמטרתו איתור של יעד מבוקש, פגיעה ושיבוש פעילות הטרור בגזרת בנימין. במסגרת מבצע זה נטלו חלק כוחות רבים אשר נתקלו במהלך המבצע בהתנגדות רבה והפרות סדר, כך שבמקום האירוע התפתח קרב של לחימה של ממש אשר כלל ירי מאסיבי של מאות כדורים לעבר כוחות הביטחון ופעילות זו של כוחות הביטחון תוך מתן תגובה לסכנות ולאיומים מהווה פעולה מלחמתית המנויה בסעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב – 1952.

4.בד בבד הגישה הנתבעת בקשה לחיוב התובעים בהפקדת ערובה וזאת בהתאם להוראת תקנה 519 לתקסד"א (הבקשה קיבלה בזמנו את המספור בש"א 3898/09).

התובעים הגישו תגובתם לבקשה לאחר מתן אורכה.

בהחלטתי מיום 26.5.2010 עם תום הדיון שהתקיים, אפשרתי לנתבעת להשלים טיעונה ביחס לבקשתה להורות על הפקדת ערובה.

הנתבעת הגישה תשובתה לתגובת התובעים ביום 1.9.2010.

למרבה הצער עקב תקלה לא הובא התיק בפני למתן החלטה במועד . התנצלות מערכתית בפני הצדדים.

המסגרת המשפטית

5.תקנה 519 לתקסד"א המסדירה את ענין החיוב בערובה לתשלום הוצאות, קובעת:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תדחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה...."

6.שתיים הן מטרותיה של תקנה 519: האחת למנוע תביעות סרק ובזבוז זמנו של בית המשפט וכספיו של משלם המיסים והשניה להבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע.

בתקנה 519 לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות ואולם בפסיקה גובשו כללים מנחים בהם יעשה שימוש בתקנה (ר' רע"א 377/87 חליל ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. פ"ד מ"א (4) 522).

ככלל אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד ולא תחסם הגישה לערכאות של תובע דל אמצעים. ברם אולם במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו זו כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם יפסקו לטובתו (ר' רע"א 6787/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (28.11.99); רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות אחרונות (17.4.04)).